אדמה, אמנות

הגלם ביצירתם. הם השתמשו באבנים, בעפר, בעץ ובחצץ ובחמרים טבעיים אחרים. אחרים יצרו צורות בטבע, העבירו אדמה ממקום למקום, הכניסו עפר ואבנים ובכך שילבו בין העולם החיצוני לבין הגלריה. (ראה גם אמנות סביבתית) האמנים החשובים ריצ'רד לונג, דה מריה וולטר, סמיטסון רוברט

אימפרסיוניזם

הממסד האומנותי של פריז, משום שנושאי יצירותיהם וסגנונן לא תאם את המוסכמות האומנותיות
עד אז היה מקובל לצייר נושאים בעלי חשיבות, כגון ציורים היסטוריים, נושאים בעלי מסרים מוסריים, תיאורי דיוקנאות של אצילים או נושאים בתחום הדת
ציורים אלה תארו את המציאות בצורה נכונה ועל פי כללים מוכתבים, כגון התייחסות נכונה לאנטומיה, לפרופורציות של גוף האדם וכן לתיאור נכון של החלל, באמצעות השימוש בפרספקטיבה מדעית
הציירים האימפרסיוניסטים, כמו קודמיהם בעבר, בקשו לתאר נכון את המציאות, אך טענו שעל מנת לעשות כן עליהם לצאת אל הטבע ולצייר את המראות כפי שהם נראים שם. כיוון שבחוץ, קיים גורם האור, אשר גורם למראות להשתנות בשעות שונות, הם ציירו אותם במהירות, תוך כדי השתנותם ועל פני כמה בדים
התוצאה הייתה ציור שנראה מרושל, ללא פרטים, ללא דיוק או ליטוש, דבר שנראה לציבור ולממסד האומנותי כזלזול וכפגיעה ולטענה שהציור הינו "התרשמות" (אימפרסיוניזם") בלבד
שם זה ניתן לאומני הקבוצה כגנאי אך נתקבל על ידם באהבה גדולה. האמנים החשובים הם: קלוד מונה, אוגוסט רנואר, אדגר דגא ואחרים. אמנים אלה ראו באדוארד מנה, את אביהם הרוחני

"אנטי-עיצוב", מגמות

אסכולת ניו יורק

קבוצת אמנים שהגיעה לארה"ב במהלך שנות העשרים של המאה ה-20. התכונות הכלליות שאפיינו אותם, היה רצונם למצוא דרך הבעה אמריקנית ייחודית, פסילת הדימויים הפיגורטיביים מכל וכל והשימוש הרווח בבדים שהלכו וגדלו לממדים ענקיים, הקיפו ו"סנוורו" את הצופה, תוך הימנעות מדימויים ברורים. מתקיימות שתי מגמות עיקריות: "ציור פעולה", המיוצגת על ידי ג'קסון פולוק ודה קונינג, שהיא דרך ביטוי מופשטת, שביצועה כרוך בפעלתנות רבה מצד האמן ולציור איכויות מסטיות ומשחררות, ומגמה שנייה המכונה "שדות צבע", מיוצגת על ידי רותקו, וברנט ניומן, המציירים ברוח לירית ופילוסופית יותר ומחפשים אמנות שבשפתה ובתוכנה תבטא את מה. ש"מעבר", את הנשגב

מבקרי האמנות גרינברג ורוזנברג היו מאוד חשובים בפרשנותם ובמתן תמיכתם לרעיונות הקבוצה. החיבור בין קב' אמנים, מבקרים ומוסדות אמנותיים, גלריות ומוזיאוניים מרכזיים, שהיה מאוד בולט ומכריע בהצלחת אסכולת ניו יורק, היה לתופעה משמעותית בחיי האמנות של המאה ה-20

אר-דקו

(art deco) - הפירוש המילולי: "אמנות העיטור".
צירוף סגנונות בעלי אופי פופולארי, שהיו באופנה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מילון הצורות הוא בעל אופי קווי, זוויתי ודינאמי, לקוח ממקורות השראה שונים ואקזוטיים, למשל, מהאמנות המצרית. העיטור בסגנון זה מבליט חזות נוצצת ופאר תוך שימוש בחומרים יקרים או מזויפים. מקור הסגנון בצרפת, אך הוא התפשט עד מהרה גם לארצות-הברית. הוא ידוע גם בשם "ג'אז-מודרן" (Jazz-Modern)

אר-נובו

*** (art-nouveau) - סגנון עיטורי בתחום הציור, הפיסול והאדריכלות (בעיקר עיצוב פנים, ריהוט ואביזרים), שהיה נפוץ בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, בכל ארצות אירופה. פירושו בצרפתית, "אמנות חדשה", בגרמנית מוכר כסגנון: "יוגנדשטייל" ובאוסטריה: "סצסיון". מאפייניו הסגנוניים מתבססים על קוים ודגמים מפותלים וזורמים של אלמנטים צמחיים סבוכים. הצייירים החשובים: קלימט, בירדסלי והאדריכל אנטוניו גאודי

*** הפירוש המילולי: "האמנות החדשה".
נחשב כסגנון הפופולארי הראשון אשר בא לאפיין את המאה העשרים (1910-1890 לערך), בהיותו מעוצב בייצור המוני ובחומרים חדשים, כגון: ברגל וזכוכית. הוא מתאפיין בעיקר ברו הזורם-המתמשך שלו, בנושאיו הלקוחים מן הטבע ובמילון הצורות האקזוטי, השאוב, במידה רבה, מן המזרח הרחוק.
הסגנון קיבל ביטויים שונים בארצות אירופה.

ארטס אנד קראפטס

(arts and crafts) - אחד מאיגודי האדריכלים והמעצבים שנתן את שמו לתנועה רבת-השפעה, אשר צמחה באנגליה ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה. התנועה קמה כנגד התיעוש וכרכה את העיצוב בערכים מסורתיים ומוסריים. אנשיה קראו לחזור לערכי ימי-הביניים ולאידיאלים הכפריים, התנגדו לייצור המוני ודגלו בפשטות ובאיפוק בעיטור.

באוהאוס

בית ספר גבוה לאדריכלות, עיצוב ואמנויות, שפעל בגרמניה בין שתי מלחמות עולם. נוסד ב-1919 בוויימר על ידי האדריכל ולטר גרופיוס, כשמטרתו לאחד תחת קורת גג אחת את כל הפעילויות האמנותיות הנדרשות להכשרת אדריכל: פיסול, ציור ואמנות שימושית, על מגוון תחומיה וחומריה. הבניין נחשב בבאוהאוס למרכז כל האמנויות: הציור והפיסול יהיו חלק מ"ריהוטו". בכך נשברה המסורת שהפרידה בין אמנות שימושית ל"אמנות לשמה". מרבית מורי הבאוהאוס היו ציירים ואמנים רב תחומיים (ולאו דווקא אדריכלים): יוהנס איטן, פול קליי, אוסקר שלמר, ואסילי קנדינסקי, ליונל פיינינגר, לאסלו מוהולי-נאג', ג'וזף אלברס, מרסל ברוייר ואחרים.
ב-1925 הועתקה פעילות בית הספר מוויימר לדאסאו, אז גם הושם דגש רב על תכנון פונקציונליסטי ברוח הקונסטרוקטיביזם.
עם התפטרותו של גרופיוס ב-1928, מילא את מקומו כמנהל האדריכל האנס מאייר, וב-1930 מונה למנהל הבאוהאוס האדריכל מיס ואן-דה-רוהה.
ב-1932 הועתק בית הספר לברלין וב-1933 נסגר בפקודת השלטונות הנאציים. מרביתם של מוריו ובוגריו היגרו למערב אירופה ולארצות-הברית ועשו להפצתו של המודרניזם כסגנון עיצובי בתחומים רבים, ולפיתוח הסגנון הבין-לאומי באדריכלות.

בארוק

ברומא בהשראת תנועת הקונטרה-רפורמציה שקמה ביוזמת הממסד של הכנסייה הקתולית כנגד תנועות הרפורמציה. מאפייני סגנון הבארוק הם: תנועה דינמית, עוצמה וגודל, תיאור רגע השיא, רשמים תיאטרליים ומערכת מורכבת של עיטור. השילוב בין אדריכלות, פיסול וציור לעבודת אמנות טוטלית הוא מסימניה הבולטים ביותר של אמנות הבארוק

"הגשר"

קבוצה של אמנים גרמנים, סטודנטים לאדריכלות, שפרסמו מניפסט הקורא לבטל את התפיסה הרואה באמנות מטרה בפני עצמה, ורואה בה אמצעי להעברת רעיונות חברתיים מקור שמם בכתבי ניטשה, שבספרו "כה אמר זרטוסטרה", מדבר על "גשר" כסמל מרכזי שאמור להוביל לעתיד מאושר יותר. הם הקימו קומונה בה חיו ויצרו במשותף הם עסקו רבות בתיאורי הכרך ומצוקת החיים ערב מלחמת העולם הראשונה וביטאו בכך תחושות ופחדים אישיים. יצירתם הייתה אקספרסיבית, הם עיוותו את הצורות והקווים, הניחו את הצבע בעוצמה רבה ובצבעוניות כהה. הם הושפעו מהאמנות השבטית האפריקאית ואף יצאו לסופי שבוע כדי לממש את רצונם לחיות בחופשיות בהתאם לכללי הטבע, עירומים, כמו החיות, ללא אמצעי נוחות של הציביליזציה. התפרקו רשמית בשנת 1913 האמנים החשובים: לודויג קירשנר, אמיל נולדה, ג'ימס אנסור

דאדא

כנוי לתנועת מחאה של סופרים ואמנים אירופאים ואמריקאים, שפעלה בין השנים 1915 - 1923, שאופייה ניהיליסטי. מרכזה היה בציריך, בו הוקם "קברט וולטיר" ובו השתתפו חברי הקבוצה כדי להציג בפני קהל את עבודותיהם. עיקר מחאתם כוונה נגד הממסד באשר הוא וכנגד התרבות המערבית, שלא השכילו, לטעמם, למנוע את הקטסטרופה אליה שקעה אירופה בזמן שלפני ובעת המלחמה העולמית הראשונה. הם שללו ובזו לכל ערך מקודש: למוסר, לדת, לממשל וביקשו להכחיד את הערכים האסתטיים של האמנות. הם לא הציגו חלופה. הם רק בטאו מחאה ולכן הוא כונו "אנטי - אמנות". יצירותיהם היו נטולות משמעות ועיקר תפקידן היה לחולל שערורייה והלם

ניאו-קלאסיקה

זרם אמנותי, מאמצע המאה ה–18 וראשית המאה ה–19, באירופה. הופעתו קשורה למהפכה הצרפתית, שאחת מתוצאותיה הייתה ירידה בכוחה של האצולה ובהמשך, ירידה בכוחה של הכנסייה, דבר שהותיר את עולם האמנות ללא הפטרונים המסורתיים. היעלמותם הותירה חלל והזרם הניאו קלסי הציע למלאו ע"י אמונתו של האדם ביכולתו להיות אחראי לגורלו. לשם כך עליו להיערך וללמוד. כיוון שהתקופה הקלאסית, מציגה גם היא את האדם במרכז, נראה שהזרם הנ"ל מאמץ עקרונות אמנותיים ומוטיבים מהעת העתיקה

בנוסף, מבטא הזרם מיאוס מהסגנון העמוס של הברוק (שזוהה עם האריסטוקרטיה) ומהווה לו ניגוד. מאפייניו הסגנוניים היו תיאור נכון של המציאות, שימוש בפרספקטיבה מדעית ליצירת אשליית עומק, שימוש באור וצל ליצירת אשליית נפחיות, איזון, קומפוזיציות מחושבות, הרמוניה, ושימוש במוטיבים ארכיטקטוניים ולבוש מהעת העתיקה

סביבתית, אמנות

סוג של אמנות שהאמן אינו יוצר אוביקט מוגדר, אלא סביבה אמנותית כוללת שבה משתלבים אפקטים חזותיים נוספים כגון קולות, משחק, שירה וכו'. המטרה היא ליצור מעורבות של הצופים ביצירת האמנות והם אף מהווים לעיתים חלק ממנה. האמנים החשובים: קינהולץ ואולדנבורג

סופר ריאליזם / ניו ראליזם

סופר ריאליזם/פוטו ריאליזם/ניאו ריאליזם זרם בו נוהגים לצלם תחילה את הנושא הנבחר ובתהליך איטי (במשך חדשים) מתורגם הצילום לציור על בד. הצילום נשען על ציור פיגורטיבי, נושאיו הם סטריאוטיפים, אקראיים ובנאליים (נוף עירוני ממוסחר, שאינו מרשים במיוחד). התצלום הוא מכשיר העבודה כלפיו אין לאמן יחס מיוחד. עמדת האמן לדמויותיו היא אובייקטיבית ונוקשה. המצלמה מספקת אינפורמציה מדויקת ואין היא מסמלת עבור האמן, דבר. קשה לדבר על סגנון אישי כי בשל שימוש במצלמה אין מקום לפירוש אישי ולכן היצירות מתאפיינות בניכור רגשי ובריחוק. יש מידת שעשוע בטשטוש התחומים שבין המציאות לבין בבואתה. במקביל, יש אמנים שאינם מנצלים את המצלמה אך התייחסותם למציאות מציגה סוג חדש של ריאליזם חודרני ופולשני.
האמנים החשובים: צ'אק קלוז, דואן הנסון, לוסיאן פרויד. הרשרג ישראל ליבק אלכס ברעם מיכה

סוריאליזם

מציאות שמתקיימת מעל-מציאותי. זרם אמנותי בראשית המאה ה–20 , שניסה להסביר את העולם שמעבר למציאות : הדמיון, החלום, תת-ההכרה, ההזיה וכד'. דרך החשיבה שלהם התבססה על המחשבה שבמצבים אלה, לא מתקיימים חוקי המציאות, ולכן ניתן לתאר ביצירות מצבים לא הגיוניים, לא מובנים ובלתי אפשריים. בזרם ניתן להבחין בשתי גישות: הסוריאליזם האוטומטי (אמנים כג'אן ארפ, מקס ארנסט, אנדרה מאסון) והסוריאליזם הוריסטי (אמנים כרנה מגריט וסאלואדור דאלי

פוביזם

זרם אמנותי, שפעל בעשור הראשון של המאה ה-20. פירוש המונח הוא "חיות פרא". מי שטבע את המונח הוא מבקר אמנותי שבקר בתערוכה הראשונה שלהם בשנת 1905, ונחרד מהשימוש שעשו בצבעים זוהרים. ובעיצוב הצבע הנועז והספונטני ביצירותיהם. הם בקשו להגיב לטבע תגובה עזה ואינטנסיבית. תנועה זו התפתחה במקביל לקבוצת "הגשר". האמנים החשובים: ולמנק, דרן

פוטוריזם

תנועה שהתפתחה באיטליה בעשור הראשון של המאה ה-20. המניפסט הראשון שלה פורסם בשנת 1909 ע"י המשורר מרינטי, בו הודגשה חשיבות הטכנולוגיה המודרנית, יופייה והקדמה (והרווחה) שתביא עמה. התנועה העבירה לציור את אלמנט התנועה והמהירות כמאפיינים את החיים המודרניים. ניכרת השפעת המצלמה ונעשה ניסיון לבטא תנועה, כשגוף מתואר בשלבי התנועה השונים שלו. סגנונם האמנותי הושפע מהקוביזם. ברצונם להביא למהפך, הם נחשבו כתנועה פשיסטית למדי כיוון שדגלו באלימות כאמצעי יעיל להשגת חברה עתידית רצויה. האמנים החשובים: בלה, בוצ'יוני, סווריני

פוסט-אימפרסיוניזם

זרם אמנותי שנוצר בתקופה שלאחר האימפרסיוניזם. השונה רב על הדומה בסגנונם האמנותי של אמני הזרם. כל אחד מהם ייחודי בדרך הביטוי שלו ובדרך התייחסותו לאמנות ולשפת האמנות. האמנים החשובים: וינסנט ון גוך, פול סיזאן ופול גוגין

פופ-ארט

*** בשנות ה-60 בחרה לה קבוצת אמנים כחומר השראה נושאים מעולם התקשורת והצריכה ההמוניים בארצות-הברית: פרסומות, קולנוע, טלוויזיה, עיתונים מצוירים, מוצרים פופולריים. אלה הועתקו בדיוק או עברו תהליך הגדלה מוגזם או עיוות אחר, לעתים קרובות מלווה בהומור או באירוניה; לעתים מורגשת נימה ביקורתית. עד מהרה נהפך הפופ-ארט למקור השראה לסגנון הפופ בעיצוב.

*** תנועה אמנותית שצמחה בשנות החמישים, בארה"ב ואנגליה. אמנות שמטרתה העיקרית: העלאת השכיח והיומיומי לדרגת אמנות. אמנות הפופ מבטאת את הטכנולוגיה המודרנית שמתפתחת במהירות, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. החברה המערבית מתאפיינת כ"חברת שפע" שמתרחקת מעבודת כפיים, מתבססת על המוצר המתועש והייצור ההמוני ועל תחלופה מהירה של מוצרים. הרצון להשפיע על הצרכן הביא לתנופה בפיתוח הפרסומות (שלטי חוצות, חלונות ראווה, עיתונות רדיו וכו'). זוהי התרבות הפופולרית שמולידה את אמנות הפופ. היא מהווה קוטב מנוגד לסגנון האקספרסיוניסטי המופשט, שאפיין את אירופה וארה"ב (אסכולת ניו יורק). האמנים החשובים: אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין, קלאס אולדנברג, ריצ'ארד המילטון (אנגליה)י

ה"פרש הכחול"

קבוצה של ציירים אקספרסיוניסטיים בגרמניה בשנים 1912-1914. בראשם וסילי קנדינסקי

קוביזם

תנועה אמנותית בתחום הציור והפיסול של המאה ה–20. הקוביזם פיתח דרכי ראייה חדשות והתבסס במידה רבה על גישתו לאמנות של פול סיזאן. כמו כן, התבסס ופעל בהתאם לטענה בדבר היות מצע הציור דו ממדי, עליו אין לכפות תיאור תלת ממדי באמצעים שהיו מקובלים עד לזמן המודרני. הקוביזם מציג שני שלבים: הקוביזםהאנליטי וה קוביזם הסינתטי. הקוביזם האנליטי מפרק את האובייקט ומרכיבו מחדש כך ש"יובן" ויהי נצחי. בכך הוא מתואר בצורה שטוחה, המותאמת לדו מימדיותו של המצע. מאותה סיבה, גם רקע התמונה מטופל בדרך של פירוק, דרך הגורמת ל"ביטול" תחושת העומק, אולם מאחר שגם צבעוניות האובייקטים, גם צבעוניות הרקע וגם צורת הבנייה שלהם (דרך הפירוק) היא זהה, אובד האוביקט בסופו של דבר ברקע והמטרה ההתחלתית, התיאור המובן, אינה מושגת. כדי להחזיר ליצירה את הקשר למציאות, נולד ה"קוביזם הסינטטי" בו האמנים מוסיפים ליצירות, "חלקי מציאות", כמו פיסות בד, קרעי עיתון, עצמים מסוגים שונים ונוצר "קולאז'.
האמנים החשובים: פיקסו ובראק

קונסטרוקטיביזם

(constructivism) - תנועה אמנותית שנתקיימה ברוסיה בעיקר בשנים 1920-1917.
חשובי האמנים הקונסטרוקטיביסטים הם: נחום גאבו, ולדימיר טאטלין, אלקסנדר רודצ'נקו ואל ליסיצקי.
הם השתמשו בחומרים תעשייתיים ויצרו תבליטים ופסלים מופשטים, לא בחומרים אצילים (כבעבר); אלא כחלק מהזדהותם עם רעיונות המהפכה הבולשביקית ורצונם לבטא באמנות את המציאות החדשה על ידי חומרים וצורות חדשים שיתאימו לדור המהפכה שביקשה למחוק את הישן (שלטון הצאר) וליצור עולם חדש מודרניסטי וטכנולוגי. חלק גדול מיצירות האמנים הקונסטרוקטיביסטים נוצר כדי לחנך את העם ולהרגילו לעידן החדש, מתוך אמונה אידיאולוגית כנה, שעל האמן לרתום את מרצו וכשרונו לטובת החברה שבה הוא חי ופועל.

רומנטיקה

זרם אמנותי במאה ה- 19 המגיב לתוצאות המהפכה הטכנולוגית, והמתייחס לאדם שאינו מתמודד עם השינויים המהירים להם היא גרמה כגון השינוי בקצב החיים, ההמצאות החדשות, העדר היכולת להתמודד מול איתני הטבע או הגורל. כל אלה גורמים לרגשות תסכול וייאוש ומובילות לתגובות קיצוניות (גויה חלה במחלת נפש, גוגין נטש את החברה הבורגנית המערבית בחיפושו אחר ההרמוניה בקרב החברות הפרימיטיביות). האמנות תתאר אדם מיואש וחסר אונים, שאינו מצליח להתמודד. דרך ההבעה היא אקספרסיבית, הציוריים כיתמיים, מושתתים על שימוש בצבעוניות עזה, על קומפוזיציות חופשיות, עם דגש על הבעה. האמנים החשובים: באנגליה - טרנר; בגרמניה - קספר , דוד פרידריך; בצרפת - ג'ריקו ודלקרואה., בספרד - גויה

ריאליזם

זרם אמנותי שהתפתח במחצית השנייה של המאה ה-19. אמני הזרם התקוממו נגד הנושאים המסורתיים בהם עסקה האמנות. הם גרסו שהאמנות צריכה להתייחס לחיי היומיום ולמציאות העכשוית. נושאי יצירותיהם אכן עסקו באורח ישיר ובוטה בנושאים בני זמנם ובכך עוררו בקורת ודחייה הן מצד הממסד והן מצד הקהל, שלא הבין את יצירותיהם וראה בהם מהפכנים ומתנשאים
האמנים החשובים: אונורה דומייה, גוסטב קורבה, פרנסואה מייה, אדוארד מנה

רנסנס

מונח בצרפתית, שפירושו "לידה מחדש" או "תחיה". הוא מתייחס להתעוררות שמתרחשת החל במאה ה-14 וה-15. באיטליה, שהייתה בעבר בירתה של העולם העתיק אשר נהרס ע"י השבטים הברברים. אנשי הרוח הם אלה שמעלים רעיונות בדבר הצורך להחיות ראשית את התרבות שנהרסה, ובעיקר את התרבות הקלאסית שנעלמה למשך אלף שנה. החייאת התרבות הקלאסית מתרחשת בכל תחומי החיים, בתחום המחשבה, ההשכלה, המשטר, רוח האדם וכו'. במאה ה-15 מקבלת ההחייאה הנ"ל גם ביטוי חזותי באמצעות האמנות